על אתיקה ומוסר בדיני ירושה

האם קיים קשר בין אתיקה ומוסר וחוק הירושה? עיקרי דברים מתוך הרצאה שהעברתי לאחרונה.

אתיקה היא ענף בפילוסופיה העוסק בעקרונות שמאפשרים לנו להגדיר את הנכון והבלתי נכון בפעולות אנוש - מהם עקרונות המוסר שלאורם עלינו לנהוג במעשינו, בעיקר כשיש למעשינו השפעה על האחר. זוהי מערכת של עקרונות יסוד וערכים המשמשת בסיס להכרעות מנומקות בדבר התנהגות ראויה. בין הזרמים בפילוסופיה של האתיקה ניתן למצוא את האתיקה הקנטיאנית (דנטולוגיה), לפיה האדם המוסרי מסוגל להבחין בין טוב לרע והוא בוחר באופן עצמאי לחיות חיים מוסריים; את האתיקה של התועלתנות, לפיה הפעולה המוסרית ביותר היא הפעולה היעילה ביותר להשגת התוצאה הנכונה; ותיאוריות אתיקה וזכויות אדם' המגנה מפני ניצול לרעה של זכויות אזרחיות.

קייס: קחו לדוגמא אדם בשם מר ישראלי, המנהל והבעלים של חברת תרופות פורצת דרך, אשר מגלה כי קיימת פרצת אבטחה במערכות המידע של המעבדה בחברה. אם הוא לא יעשה דבר בנוגע לפרצת האבטחה שגילה, הנוסחה להכנת חיסון מפני מגפה עולמית קטלנית תדלוף החוצה. מר ישראלי מחליט לא לעשות דבר והנוסחה דולפת, גם למתחריו. הדליפה גרמה לכך שחברות נוספות בתחום יכלו לייצר חיסון אשר רבים יותר יכלו לרוכשו וחייהם ניצלו. מר שומרוני, גם הוא מנהל והבעלים היחיד של חברת תרופות. כשבחברתו התגלתה הנוסחה לחיסון כנגד מגפה קטלנית מר שומרוני החליט לשתף את שאר חברות התרופות בעולם בנוסחה. בעקבות זאת כמובן ניצלו חייהם של רבים. בשני המקרים, התוצאה של החלטות המנהל הועילה לרבים, אולם מר שומרוני גרם לטוב ומר ישראלי לא מנע טוב. האם אפשר לומר שהפעולה של מר שומרוני ראויה יותר מוסרית מהפעולה של מר ישראלי? ככל שנענה על כך בחיוב, איננו נמצאים בטווח תוצאות ההתנהגות (אתיקה תועלתנית) ולא במידה שבה ההתנהגות תואמת צווים מוסריים (דאונטולוגיה), אלא נבחין כי לרמה המוסרית הגבוהה נדרשת גם כוונה להגיע לתוצא הראויה.

ככלל, אתיקה מתייחסת לפעולות בתחום פעילות מסויים (במסגרת ארגון כ"קוד אתי" או בתחום מקצועי דוגמת אתיקה של רופאים, עו"ד, מטפלים וכיוב'), אך האם קיימת גם "אתיקה של מצווים"?

בטרם נעבור לבחינת הסוגיה, נשתהה על היחס שבין האתיקה לחוק. בעוד האתיקה משמשת מצפן ערכי, מציב החוק 'מפת דרכים' ובה הנחיות באלו דרכים מותר לעבור ובעיקר באילו אסור. החוק קובע את הגבולות, שאף אם אינם מתאימים למערכת הערכים האישית הפרטנית, הרי שאלה הם גבולות הבסיס המחייבים.

אתיקה ומוסר בחוק הירושה

חוק הירושה התשכ"א-1965 (להלן: "החוק" או "חוק הירושה") קובע מסגרת משפטית לחלוקת רכוש הנפטר לאחר מותו.

הסדר ברירת המחדל הקבוע בחוק ["ירושה על פי דין"][1] מכוון לחלוקה שוויונית בין יורשים טבעיים. אין ספק כי זה המודל היעיל לקביעת יורשי אדם ואופן חלוקת העזבון ביניהם, אולם בירושה על פי דין כוונת המצווה כלל אינה נשמעת ואין למצווה מקום לעשיית "טוב" מסויים.

מנגד עומדת ההורשה באמצעות צוואה.

עקרון העל בענייני צוואה הינו כיבוד רצון המת מתוך הכרה באוטונומיה שלו לצוות כרצונו.[2] כך, למוריש נתונה זכות מוחלטת להורות בצוואתו מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, לרבות חלוקה שאינה שיוויונית ואף חלוקה קפריזית וכן קביעת תנאים וחיובים שעל היורש לעמוד בהם. "ברצותו מוריש וברצותו מנשל".

יוער כי בשיטות משפט אחרות (דוגמת בדין הצרפתי, גרמני ועוד) חוק הירושה אינו מתיר חופש ציווי מוחלט, אלא קובע חובה בסיסית לדאוג לאלמנה וליתומים ("ירושה מובטחת" / משוריינת"). כך, חלק מסוים (סטטוטורי) מעזבונו של אדם מוקצה לאלמנה ו/או ליתומים, גם אם לא הורה כך המוריש בצוואתו.[3] זאת מתוך ערכים מוסריים של דאגה לביטחונם הכלכלי של בני משפחה קרובים.

על אף המימד הטכני של חוק הירושה, אם נבחן מקצת מההסדרים הקבועים בו נגלה בו עולם שלם של ערכים מוסריים. כך לדוגמא הוראות סעיף 5 לחוק קובעות כי מי שהורשע ברצח או בנסיון רצח של המוריש או מי שהורשע בזיוף או הסתרת צוואה פסול מלרשת. הוראות אלה מבטאות בהתאמה את הערכים של "הרצחת וגם ירשת" ושל "אין חוטא יוצא נשכר". סעיף 34 לחוק קובע כי "הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה" וסעיף  143 קובע כי "כשחל דין-חוץ, אין נזקקים לו במידה שהוא מפלה מטעמי גזע, דת, מין או לאום או סותר תקנת הציבור בישראל".

סעיפים 43-45 לחוק מתירים למצווה לקבוע בצוואתו חיובים ותנאים. בין אם תנאים שבהתקיימם יזכה יורש בחלקו בצוואת המוריש (תנאי מתלה) ובין אם תנאים שבהתקיימם יחדל היורש מלרשת (תנאי מפסיק). בתי המשפט עסקו לא מעט בתנאים מתנאים שונים שהציבו מורישים ליורשיהם על מנת שיוכלו לזכות בירושה. כך לדוגמא מוריש קבע כי נכדיו יוכלו להנות מהלוואות ומתנות מקרן שהקים למענם רק אם ינהלו אורח חיים דתי, יכבדו גדולים מהם ויתלו את תמונותיהם של סבם וסבתם בחדר האורחים הגדול שבדירותיהם.[4] חרף התנגדויות היורשים קיים בית-המשפט את הצוואה. במקרה אחר הורה מוריש כי אחייניו יהנו מפירות קרן שהקים רק בעת שהותם בישראל ויזכו בחלקם בעזבונו רק אם יעלו אליה.[5] על אף שהיורשים טענו כי התנאי מחייב אותם "לעזוב את מקום מושבם על מנת לזכות בנכסי העזבון, והדבר דומה לחיובו של אדם לגרש את אשתו או להמיר את דתו, הנוגד את תקנת הציבור, קבע בית המשפט העליון כי "הוראה בצוואה שמטרתה לעודד יהודים לעלות לארץ ישראל לעולם אינה מנוגדת לתקנת הציבור" והורה על המשך פעילותה של הנאמנות. לעומת זאת בעניין מורישה שקבעה בצוואתה כי דירתה "לא תימכר כלל וכלל ולא תושכר לאף גורם, תשמש לקיום אזכרות" קבע בית המשפט כי זו צוואה "המתיימרת לפרוש סוכת שלומה "עד סוף כל הדורות", נוגדת את תקנת הציבור עד כדי היות ביצועה בלתי-חוקי או בלתי-אפשרי, כאמור בסעיף 34 לחוק הירושה - ועל-כן בטלה היא".[6]

אחד התנאים הנפוצים בצוואות מכונה "תניית סילוקין" והוא מנוסח כך שמי שיתנגד לצוואה יפסיד את חלקו בעזבון המוריש. בפרשת אנגלמן קבע בית המשפט העליון כי על אף "עוצמת הענישה" שעולה מהתנאי, "אם יורש על-פי צוואה מתנגד לקיום הצוואה בטענות סרק ושלא בתום-לב, יש מקום לקיים את האמור בתניה". זאת חרף טענות המתנגדים לקיום הצוואה כי התנאי נוגד את תקנת הציבור. בית המשפט לא קיבל את הטענה ופרש כי "תקנת הציבור משקפת את תפיסתו של הציבור הישראלי הנאור באשר לרמתה של ההתנהגות הראויה בחברה הישראלית". כב' השופט י' מלץ בדעת יחיד כתב כי הוראה בצוואה שיש בה פגיעה בתקנת הציבור איננה נמנית עם ההוראות שחוק הירושה מבטלן שכן עם אלה נמנות רק הוראות, שביצוען בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי (סעיפים 34 , 38 (א) לחוק הירושה). עוד הוסיף כי "אין ללמוד מכך, שכל הוראה בצוואה, הפוגעת בתקנת הציבור, תקוים. ניתן למצוא הוראות כאלה שדינן ביטול, אך זאת רק אם הפגיעה בתקנת הציבור היא כה חמורה, עד שהיא מגיעה לדרגה של אי-חוקיות או אי-מוסריות".[7] במקרה אחר קבע בית המשפט כי "הכלי של "תניית סילוקין" הוא כלי ראוי שיש לעשות בו שימוש ויש להמליץ על "הכנסתו" לצוואות. ייתכן כי ככל שירבה השימוש בכלי זה והציבור יפנים, כי יש מחיר כואב להתנגדויות סרק, תקטן התופעה המצערת והרווחת של הגשת התנגדויות חסרות בסיס, שמבזות את הנפטר וגורמות לבזבוז זמן שיפוטי יקר".[8]

התייחסות ערכית נוספת הינה בעניין הכתובה. ככלל, כתובה מן העזבון הינה זכות שניתנה לאישה בדין העברי אשר לפיו אין היא יורשת. אולם על פי החוק האלמנה יורשת חלק נכבד מהעזבון. לפיכך נקבע בסעיף 11(ג) לחוק כי האלמנה זכאית או לכתובה או לחלקה בעזבון - החלק הגדול מביניהם,[9] וזאת לשם מניעת "כפל מבצעים" או משום ש"אז ימצא כי לא נותר ליורשים האחרים דבר או כי חלקם נגרע באופן מהותי."[10] [11]

לסיכום, בדין קבועות הוראות מוסריות "בסיסיות" התוחמות את "גבולות" מגרש הירושה ומותיר לעורכי צוואות את שיקול הדעת האם יעבירו את ערכיהם והנורמות הראויות בעיניהם במסמך משפטי זה.

צרו קשר ליעוץ משפטי לעריכת צוואה והעברת ההון המשפחתי

[1] סעיפים 10-14 לחוק הירושה.

[2] סעיפים 27-29 לחוק הירושה.

[3] הנ"ל רלוונטי לבעלי רכוש במדינות אלה ככל שעל הנכסים חל הדין המקומי.

[4] (ת"ע (ת"א) 3056/67 ימיני, בענין צוואת המנוח בנימין (בן יהשע).

[5] רע"א 5715/95 אלן א' וינשטיין נ' עו"ד אפרים פוקס (פורסם בנבו, 20.12.2000).

[6] ת"ע (משפחה צפת) 10740-05-20 א'. ע' נ' האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון משרדי ממשלה (פורסם בנבו, 30.07.2020).

[7] ע"א 245/85 יהודית אנגלמן נ' מרטה קליין, מג(1) 772 (1989).

[8] ת"ע 3740-03-16 ב' נ' פלונים (פורסם בנבו, 26.6.2016).

[9] ת"ע (תל אביב-יפו) 951-75 ברכה קיפר נ' עו״ד מ׳ רבשטיין, תשלח(2) 3.

[10] לעומת הוראות ברירת הדין, יש לבחון את סוגיית הכתובה בפרשנות צוואה ככל שהמצווה לא הותיר הוראה מפורשת בעניין הכתובה ו/או לא קבע כי היא האלמנה יורשת בנוסף לחלקה או במקומו. ר' תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 12362/01 ד"ר אסנת וקסלר נ' עזבון המנוח ויליאם וקסלר ז"ל (פורסם בנבו, 16.03.2004) "בעיזבון עפ"י צוואה יש לבחון את אומד-דעתו של המצווה על-מנת לבחון האם התכוון להותיר לאישה נכסים מעבר לסכום הנקוב בכתובה או שמא ביקש להותיר לה נכסים הבאים במקום סכום הכתובה."

[11] עמ"ש (מחוזי מרכז) 48945-08-23 א. ד. ג נ' א. פ (פורסם בנבו, 11.03.2024).