יפוי כוח מתמשך הינו מסמך אשר משמש ככלי משפטי לתכנון ומניעת סכסוכים לקראת גיל הזקנה. תכליתו להבטיח לאדם כי רצונותיו ועמדותיו יכובדו בשעה שיאבד את צלילותו ואת כשירותו, וכי לא יתקבלו בנוגע לגופו או לרכושו החלטות העומדות בניגוד לאמונתו או לתפיסת עולמו.[1] בעת עריכת המסמך נותן הממנה הנחיות והרשאות למפרע למיופה כוח, אחד או יותר, לקבל החלטות ולפעול בענייניו בתחום האישי, הבריאותי והרכושי. החוק קובע תנאי בסיס למי שיכולים לשמש מיופי כוח מתמשכים ואין הכרח כי אלה יהיו בני משפחה דווקא. אולם, הנסיון מלמד שמרבים הממנים יעדיפו למנות את בני זוגם וילדיהם לשמש כמיופים, בעיקר כשהם רוכשים להם מידת אמון רבה.
להבדיל מבני זוג הנמצאים בזוגיות ומשפחתיות מתמשכת, בה בני הזוג מגיעים לגיל השלישי לאחר שעברו 'מסע חיים' ביחד, רבים מבין הממנים כיום מקיימים זוגיות שניה או שלישית שהן מערכות "צעירות" יותר. חלק מזוגות אלה מתגוררים תחת קורת גג אחת ללא מיסוד הקשר באופן רשמי (נישואין). חלקם האחר חיים בנפרד, ללא מגורים משותפים (LAT - living apart together) וזאת מסיבות שונות "כגון היחסים עם המשפחה המורחבת (ילדים ונכדים) ויכולת השפעתה של המשפחה, מידת המחויבות לשמש מטפל לא פורמלי בעת הצורך וכן שמירה על אינטרסים כלכליים אישיים".[2]
בהינתן שמדובר בזוגיות "צעירה" יחסית, של אנשים שעברו דבר או שניים בחייהם והם בעלי נסיון כמו גם רכוש ובד בבד 'מטען משפחתי' לא מבוטל, יתכן ויווצרו ניגוד עניינים ו/או חיכוכים בין ילדי הממנה לבין בת הזוג שלו.[3] מכאן שעריכת יפוי כוח מתמשך לאנשים שנמצאים בזוגיות שניה דורשת "הליכה בין הטיפות" במארג היחסים המורכב. לשם מימוש רצון הממנה וקיום ההנחיות שהוא קובע נקבעים ביפויי כוח אלה מנגנוני הכרעה בין המיופים השונים (ככל שיש יותר ממיופה אחד, כפי שמומלץ שיהיה).[4]
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות[5] קובע כברירת מחדל כי בעת גירושין או פרידה של בני זוג, יפוי הכוח שנתן הממנה לבת הזוג יפקע. זאת, כל עוד לא הוגדר אחרת ביפוי הכוח. כדאי לתת את הדעת לתרחיש זה ולהכיר בכך כי פרידה במצב של איבוד הכשרות הינה אפשרות ברת קיימא. על הממנה להחליט האם בעת פרידה הוא מעוניין שבת הזוג תמשיך לשמש כמיופת כוח, בכלל ענייניו או בחלקם. זאת מטעמים של הכרות אישית עמוקה, רגשות כנים ותחושת הסתמכות ובטחון.
מאחר ויפוי כוח מתמשך הינו מסמך הסכמי, יש להבין כי לא ניתן לקבוע באופן שרירותי וחד צדדי הנחיות, מבלי שמיופה הכוח נותן להם את הסכמתו והוא עלול מטבע הדברים ככל שמיופה מתנגד להנחיות מסויימות, הרי שמידת שיתוף הפעולה שלו תהיה מוטלת בספק.
לאחרונה ערכתי עבור שני זוגות שונים יפוי כוח מתמשך. המשותף היה שלשניהם מדובר בזוגיות שניה, לכל אחד מבני הזוג ילדים בוגרים מנישואין קודמים ואין להם ילדים משותפים. שני הזוגות מתגוררים יחד וערכו הסכם חיים משותפים (הסכם ממון) ולכל אחד מהממנים קיימת צוואה עדכנית.
על אף קווי הדמיון, קווי השוני נצבעו באדום בוהק.
בעוד אצל זוג אחד (שיכונה "הזוג הכפרי") מתקיימים יחסים הרמוניים בין בת הזוג לבין ילדיו של הממנה. יחסים שבאים לאחר זוגיות ארוכת שנים, פעילות משותפת של בני שתי המשפחות ואף מגורים משותפים של חלק מהילדים בביתה של בת הזוג. אצל הזוג השני (שיכונה ה"זוג העירוני") שוררת "קרירות" מלווה בחוסר אמון בין בת הזוג לילדים, בעיקר בכל הקשור לנושאים רכושיים. בין בני הזוג קיים פער כלכלי ורגישות רבה בנושא, מטענים שככל הנראה "זולגים" גם לילדים.
ככל שיש מספר מיופי כוח, יש להנהיג מנגנון הכרעה של מחלוקות בין המיופים, ככל שתתעוררנה. בענייננו, בעוד מנגנון ההכרעה בהנחיות המקדימות בתחום האישי והבריאותי של הממנה בזוגיות הכפרית קבע את זכות ההכרעה לבת הזוג, מנגנון ההכרעה של הממנה בזוגיות העירונית קבע כי ההכרעה תיקבע על ידי רוב מבין המיופים (הילדים ובת הזוג). שני הזוגות מקיימים משטר של הפרדה רכושית ("שלי שלי, שלך שלך") ושני הממנים לא מינו את בנות הזוג כמיופות כוח בעניינים רכושיים. ואולם, בעוד הממנה הכפרי דאג להמשך ההסדרים הכספיים בינו לבין בת זוגו שכלל השתתפות בהוצאות המחיה המשותפות, הממנה העירוני ביקש לעצב הסדר מתוך גישה כי ככל שיפוי הכוח יופעל, חייה של בת הזוג ישתנו בהתאמה. כך בת הזוג אמורה לתפקד כמיופת כוח לעניינים אישיים ורפואיים אך לא להמשיך לקיים את אורח החיים המשותף לבני הזוג, שכולל נסיעות לחו"ל, אירועי תרבות, מסעדות וכיוב'. בת הזוג העירונית סירבה להנחה בעניין אורח החיים המשותף וסירבה לקחת על עצמה את תפקיד מיופת הכוח לעניינים אישיים ובריאותיים. זאת מתוך חוסר רצון להתנהל באופן שוטף מול ילדיו של הממנה בכל עניין ועניין.
במהלך עריכת יפוי הכוח המתמשך יש לתת את הדעת לתרחישים רבים שעשויים להתקיים בעתיד, על בסיס נסיון החיים. קחו לדוגמא את בקשת הממנה להמשך המגורים בבית, תוך הסתייעות במטפל סיעודי. בהינתן כי בדרך כלל בזוגיות שניה בני הזוג המתגוררים יחדיו עושים זאת בנכס של אחד מבני הזוג (שאינו נכס משותף), הדבר ידרוש מבן/ בת הזוג לחיות אף היא עם אותו מטפל סיעודי, לא פעם מבלי שהם רוצים או מסוגלים לכך.[6] זאת ועוד, עלול להיווצר מצב בו בן הזוג, שבנכס שלו מתגוררים בני הזוג, ילך לעולמו לפני הממנה ויורשיו של הנפטר לא יסכימו כי הממנה ימשיך להתגורר בנכס שזה עתה ירשו.
על מנת למנוע מקרה זה, בן הזוג יכול להורות בצוואתו על מתן זכות מגורים לבן הזוג שנותר עד לפטירתו. לחילופין, יש לקחת בחשבון בשלב עריכת יפוי הכוח כי מצב שכזה עלול להתרחש ולהערך לכך שמיופי הכוח האחרים ימלאו אחר הנחיות שיקבע הממנה בעניין מגורים חלופיים.[7]
חוסר הסכמה יכול שיהיה גם בין ילדי הממנה לבינו בעיקר במצבים בהם הילדים לא השלימו עם קיומה של בת הזוג החדשה. כך לדוגמא פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בקרית שמונה[8] עסק במקרה של ממנה שמינה את בת זוגו להחליט במשותף עם ילדיו בכל אחד מענייניו. מינוי בת הזוג גרם ל"פיצוץ" ונתק בין הממנה לבין אחד מילדיו, דבר שהוביל בסופו של דבר שאותו ממנה קבע רק את בת הזוג כמיופת כוח בלעדית.
חשוב לדעת כי ככל שבין בני הזוג נהוגה העברת כספים קבועה, בין אם כתמיכה כספית ובין אם כהשתתפות בהוצאות הבית, יש לתת במסגרת יפוי הכוח המתמשך הוראה מפורשת להמשך הנוהג ולקבוע כי הוא "מקובל בנסיבות העניין". זאת משום שהחוק מגביל הענקת מתנות על ידי הממנה עד לגובה של 100,000 ₪ ללא הוראה מפורשת, או עד 500,000 ₪ ככל שניתנה הוראה מפורשת (הסכומים מחושבים במצטבר).[9]
לסיכום, הליך עריכת יפוי הכוח המתמשך אינו הליך קל והוא אינו מנותק מאופיה של כל אחת ממערכות היחסים של הממנה והסובבים אותו, כפי שעיצב אותה במהלך חייו. בזוגיות שניה קיימת מורכבות נוספת שיש לקחת בחשבון. על מנת להגיע ליפוי כוח מיטבי וישים, יש לקיים שיח פתוח ולנסח הנחיות ומנגנוני הכרעה אשר יהיו מקובלים על כלל מיופי הכוח שייתכן ויצטרכו לשתף פעולה בעתיד.
[1] י. דורון, ע. גל, מניעה ותכנון משפטי בזקנה, המשפט ט', התשס"ד.
[2] כ. טולדנו, י. איסי דורון, א. רנן-ברזילי, זִקנה אחרת: ההיבטים המשפטיים של משפחות חדשות בזִקנה בישראל, דין ודברים יז תשפ"ד.
[3] הדברים יפים כמובן גם לאישה ממנה ולבן זוגה ולממנים בני אותו מין ונכתבו כפי שנכתבו לצרכי נוחיות.
[4] ההדגשים והחשיבות במינוי מספר מיופי כוח חורגים מגדרו של מאמר זה, אולם בראש ובראשונה יש לתת את הדעת לכך שככל שממונה מיופה יחיד והוא, מסיבות שונות לא יכול למלא את התפקיד, יפוי הכוח כולו פוקע. לכל הפחות מומלץ למנות מיופה יחיד ומיופים חליפיים.
[5] סעיפים 32כב. (6) ו-(7) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, קובעים כי ככל שפקע הקשר בין בני זוג, נשואין או ידועים בציבור, שאחד מהם משמש מיופה כוח מתמשך לבן הזוג השני, יפקע גם יפוי הכוח המתמשך בעניינו. יודגש כי ברירת המחדל של החוק תתקיים כל עוד לא צויין אחרת ביפוי הכוח.
[6] עב"ל (ארצי ) 21302-03-16 אידה שרה פוקילמן - המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 02.04.2019). בית הדין הארצי לעבודה פסק כי יש להכיר בבני זוג כידועים בציבור על אף שהתגוררו בנפרד במשך למעלה משנתיים עת כתוצאה ממצבו הרפואי של המנוח הוא אושפז בבית חולים סיעודי עם מטפל סיעודי צמוד.
[7] צידוק נוסף לכך שלא ימונה מיופה כוח יחיד.
[8] ת"ע (משפחה ק' שמונה) 51110-02-22 ד' ל' נ' ש' ר' (פורסם בנבו, 26.02.2023).
[9] בפברואר 2024 פרסם האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים נייר עמדה בעניין "מתנות הנהוגות בנסיבות העניין" (לרבות סיוע כספי שוטף). בין היתר נכתב שם כי המונח "מתנות הנהוגות בנסיבות העניין" "צריך להתפרש ביחס לממנה המסוים, לאופן שבו הוא נהג לפעול ולאופן הסובייקטיבי שבו הממנה המסוים היה מפרש את המונח "מתנות נהוגות בנסיבות העניין", בהתאם לנסיבות חייו הפרטניות...". כדי להבטיח כי זה רצונו של הממנה בהקשר של מתנות אלה, תחשב ההעברה הקבועה כמתנה כאשר ביפוי הכוח קיים ציון מפורש של הממנה בייפוי הכוח באשר אליה, לרבות מטרותיה, גובה הסכומים וזהות המקבלים. באופן זה לא ידרש אישורו של בית המשפט וההעברה-מתנה לא תהיה כפופה למגבלת הסכום הקבועה בחוק.
Comments