top of page

אני מהציבור והוצאתם דיבתי רעה

גילוי אישי: אני אוהבת טבע ואוהבת לטייל בטבע. בג'יפ.

בשנים האחרונות התפתח מעין 'ספורט לאומי' של השמצת נהגי רכבי השטח. כך, ניתן למצוא כמעט בכל כתבה על טיולי שטח תגובות מתלהמות של קוראים עלומי שם. במפתיע ניתן למצוא עלי אתר גם את ביטוייה של רשות הטבע והגנים ("רט"ג") כנגד ציבור זה. כך ניתן למצוא באתר הרט"ג פרסום בעניין הקמת מעקה היקפי למניעת כניסה של כלי רכב סביב שמורת טבע תל שימרון. בין היתר נכתב שם תחת כותרת המשנה "רכבי השטח בשמורה – סכנה בטיחותית ונזק אקולוגי":

"... מלבד סכנות בטיחותיות יוצרים רכבי השטח שנעים בשביל הולכי הרגל גם מפגעי רעש, ובכך הם פוגמים בחוויית הטיול במקום. בנוסף, בשל שטחה הקטן של השמורה כל כניסת כלי רכב אל מרחביה גורמת לפגיעה קשה וניכרת היטב בחי, בצומח ובדומם. הנזק האקולוגי מתבטא ברמיסה ובהידוק הקרקע, בשבירה של ענפים ואף בהרס של עצים שלמים, ובמקרים רבים מספור של שפיכת פסולת רבה על כל סוגיה – מאריזות ושאריות מזון של מטיילים ועד לכמויות גדולות של פסולת בניין. כמו כן הבערת המדורות בה בניגוד לחוק גורמת לפגיעה בנוף ולנזק אקולוגי לחי ולצומח... מסיבות אלו מקדמת רשות הטבע והגנים את הרחבת החסימה לכניסת כלי רכב לשמורה לרווחת המטיילים ולמען השמירה על הטבע...".

האמת, נעלבתי. מעולם לא ביקרתי בשמורת תל שמרון. אך מעולם גם לא נסעתי בשביל ייעודי להולכי רגל והקפדתי תמיד לסוע בגדרם של שבילים ייעודיים לרכבי רכב. מעולם לא השארתי פסולת בשטח, להיפך – אספתי פסולת של מטיילים אחרים. ומעל לא היה עולה על דעתי לזרוק בשמורת טבע או בכל שטח טבע אחר פסולת בניין.

מלבד התהייה מדוע רשות שאמונה בין היתר על הנגשת הטבע למטיילים, פועלת כנגד חלק מהציבור זה (וכן, על פי הגדרת האקדמיה ללשון העברית מטיילים הינם גם מטיילים ברכב) עולה הסוגיה הבאה – לשון הרע על ציבור.


לשון הרע

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 קובע כי לשון הרע הינה בין היתר פרסום שנועד

"(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

...".

בענייננו יש להבחין בין לשון הרע משתמעת, המוגדרת בסעיף 3 לחוק לבין לשון הרע על קבוצה.

בפרשת "שוקה" נדונה פגיעתו של תשדיר פרסומת של חברת איי. די. איי שעל פי טענת לשכת סוכני הביטוח[1] בסוכני הביטוח. בית המשפט קבע שם כי: "כפי שנפסק בעבר, בבסיס ההבחנה בין "ציבור" לבין "אדם" ניצבת דרישת הזיהוי. דרישת הזיהוי מחייבת לבחון, על פי אמת מידה אובייקטיבית, אם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומייחס את הדברים אליו. אז, ורק אז, צומחת לפרט עילה לפי חוק איסור לשון הרע. יש להבחין לעניין זה בין קבוצה שאינה ניתנת לזיהוי, לבין קבוצה אשר נוכח מספר חבריה או מאפיינה הייחודיים ניתן לזהות את יחידיה. במקרה דנא מדובר "בלשון הרע על הציבור". קביעה זו עולה, הן מלשונו של סעיף 4 לחוק, הן מתכליתו והן מאמות המידה שהותוו בפסיקה שהחילה את הוראת סעיף זה וזאת הן לנוכח גודל הקבוצה המדוברת ומאפייניה; הן לאור אופיו של הפרסום; והן בהתחשב באופן בו המסר נתפש על ידי הצופה הסביר". בפרשה נקבע כי "אין לומר כי בעקבות התשדירים, הצופה הסביר יְיחס לסוכן ביטוח מסוים את התכונות המיוחסות לסוכן "שוּקה" בתשדירים (נהנתנות, ארכאיות וכו') ואף אין חשש לכך."

לשון הרע על ציבור מטיילי רכבי השטח

מכאן שספק אם פרסומי הרט"ג אודות מטיילי רכבי השטח יקימו עילת תביעה אישית לכל אחד מן המטיילים הרכובים.



לשון הרע על קבוצה

בסעיף 4 לחוק קבוע הסדר מיוחד לעניין לשון הרע על ציבור:


"לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו."

בספרם של המלומדים חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, דיני לשון הרע - הדין המצוי והדין הרצוי (2019) נכתב כי "לשון הרע על קבוצה מקהה את הפגיעה, אם בכלל, בשמם הטוב של חברי הקבוצה. השמצת קבוצות מבוססת על סטריאוטיפים ודעות קדומות, וספק אם בכוחו של המשפט הפלילי והמשפט האזרחי לשנות דעות אלה. תפקיד זה צריך להיות מוטל בעיקרו על המערכת החינוכית- ציבורית... הגדרת לשון הרע על קבוצה כעבירה פלילית או כעוולה נזיקית עלולה למנוע דיון חופשי ופתוח בתופעות מסוימות אצל קבוצות בחברה, וכך לפגיעה בחופש הביטוי ובטיפול ראוי בתופעות אלה. הפגיעות הקשות בקבוצה ובחבריה צריכות להיות מטופלות במגרש אחר: בגדר העבירות של הסתה לגזענות והסתה לאלימות. זאת ועוד, כאמור פרסומים שליליים על קבוצה הם בדרך כלל הבעת דעה יותר מקביעת עובדות...".

לפיכך סוברים המלומדים כי "אין להגדיר לשון הרע על קבוצה בתור עוולה נזיקית או עבירה פלילית".

בענייננו קשה לדעת איזו תשתית עובדתית שימשה את הרט"ג לביסוס טענותיה בפרסום שלעיל ופרסומים אחרים דוגמתו. קשה לאמר האם מדובר בדעה או בקביעת עובדות. כאמור, אף אם יש מספר פרטים בקבוצה שאינם שומרי חוק, הרי אין בכך כדי להשליך על התנהגות חברי הקבוצה בכללותם. אולם, הכותבת אינה סבורה כי יש להותיר את הדיון המשפטי של לשון הרע על ציבור בגדרי עבירות ההסתה, וזאת בעיקר כאשר עסקינן ברשות המבצעת אשר מחד חלה עליה 'חזקת תקינות המנהל' ומנגד חלות עליה חובות מוגברות של הגינות. יפים לענייננו דברי כבוד השופט מיכאל חשין בפסק דין קונטרם,[2] כי "חובת ההגינות נועדה לשמש – בצידם של אמצעים אחרים – בלם לכוח ורסן לעוצמה".

הרט"ג משתמשת בפרסומיה כנגד נהגי השטח בישראל (כמו גם כנגד ציבורים אחרים דוגמת דייגים, מטפסי סנפלינג ועוד) בין היתר כדי לבסס את טיעוניה לעניין סגירת שמורות טבע בפני ציבורים אלה בתואנות של פגיעה בערכי טבע. לטענתי, פרסומים אלה אינם רק הנמקה לפעולותיה השלטוניות, אלא שמדובר בעיצוב תודעה – הן של מקבלי ההחלטות (דוגמת המשרד לאיכות הסביבה, ועדות התכנון והבניה וכיוב') והן של ציבור המטיילים בכללותו. זאת בין היתר כי פרסומיה זוכים להכרה בציבור כבעלי אמינות גבוהה, על אף שכאמור לא הוכחה אמיתותם והם בוודאי כוללניים.

כל זאת תוך שהרט"ג עושה שימוש במשאבי הציבור (כמחצית מתקציבה של הרט"ג הינו תקציב ממשלתי), כנגד ציבור אחר. כך שיש לכל הפחות להכיר בעוולה האזרחית של לשון הרע כדי לגבור על חוסר ההגינות של הרשות וכדי לרסן או לכל הפחות לאזן את כוחה ועוצמתה.


הדין המצוי בישראל מונע מיחידים המשתייכים לקבוצה להגיש תביעה אזרחית (לרבות תובענה ייצוגית) בגין עוולת לשון הרע או קובלנה פרטית בגין עבירת לשון הרע ומותיר את הסמכות בידי היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום פלילי. אולם בתולדות המשפט הישראלי מעולם לא הופעלה סמכות העמדה לדין בגין עוולת לשון הרע על ציבור וייתכן כי מדובר בעבירה "הצהרתית" אולם דה פאקטו מדובר ב"אות מתה" שיש קולות רבים הקוראים לביטולה.

לטענתי, אף אם היה היועץ המשפטי לממשלה עושה שימוש בכלי זה, יש להניח שלא במהרה היה יוצא כנגד אחת מרשויות המדינה אותן הוא מייצג. בנוסף, אין הדבר מתאים לדיון במסגרת הליך פלילי.


אני מצטרפת לדעתו של מאת עו"ד דור ליאונד (2012)[3] הסבור כי "יש מקום לבחון אפשרות לתיקון החוק בענין זה כך שיאפשר הגשת תובענה אזרחית בעילת לשון הרע על ציבור". לדידי ראוי כי רשות הפועלת בתפוצה רחבה ובאופן חוזר ושיטתי כנגד ציבור מסויים תהה חשופה לביקורת שיפוטית. בדרך זו, לכל הפחות, יוסמך בית המשפט להעניק סעד לציבור הנפגע באופן שימנע את המשך הפצת הדיבה כנגדו. יתרה מכך, במקרים בהם תפרסם הרשות את הדברים בסף חומרה מיוחד, יש לקבוע אף כי הפרסום יהווה עילה לתובענה ייצוגית כנגדה ובכך ישלח בית המשפט מסר לרשויות המדינה בדבר אופן העברת "ביקורת" המדינה על אזרחיה.

[1] ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל (פורסם בנבו 30.04.2017). [2]בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס והמע"מ (פורסם בנבו, 4.02.1998). [3] עו"ד ד. ליאונד, לשון הרע על ציבור – קריאה למחשבה מחודשת (2012).

Comments


Commenting has been turned off.
bottom of page