לשון הרע על ציבור

ניתן לאמר בצער כי השנה האחרונה הביאה עימה בין יתר האסונות התדרדרות קשה בשיח הציבורי. נדמה כי ישראל מורכבת לא רק מ"שבטים שבטים",[1] אלא גם ממחנות, פלגים, זרמים, קהילות, ועוד תתי חלוקות של זהויות המשמשים מטרה לחיצי ביקורת משתלחת. במסגרת המדרון החלקלק של השיח, למוד AI, המלובה באלגוריתמים ובוטים, "מובילי דיעה", עולים לא מעט כינויים והתייחסויות שאינם מכוונים לפגוע באדם אחד, אלא להכפיש קבוצה של אנשים.

החוק קובע כי לשון הרע על ציבור היא לשון הרע לכל דבר ועניין, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה פרטית.[2] זאת מתוך הצורך להגן על חופש הביטוי אל מול חולשה אינהרנטית של השם הטוב של הקבוצה, שלרב תהא חסונה יותר ושעוצמת הפגיעה בה 'מדוללת' עקב פריסת הפגיעה על כלל חבריה.

בנוסף, קובע החוק כי לא יוגש כתב אישום בשל עבירת לשון הרע על ציבור, אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה (היועמ"ש) או בהסכמתו. זאת לדעת כב' כב' השופט עמית בעניין בן נתן[3] על מנת "לצמצם את כוחה של המדינה למקרים שבהם מעורבים אינטרסים ציבוריים כבדי משקל...". אולם על אף שהחוק קובע במוצהר כי מדובר בעבירה, בתולדות המשפט הישראלי מעולם לא הופעלה סמכות העמדה לדין בגינה.[4] ייתכן כי מדובר בעבירה "הצהרתית", אולם דה פאקטו מדובר ב"אות מתה" שבמהלך השנים נשמעו קולות הקוראים לביטולה.

במקור, עבירת לשון הרע על ציבור נועדה לטפל בתופעת הסתה לגזענות ולהגן על שלום הציבור, אולם בתיקונים שנערכו בחוק העונשין נקבעו עבירות הסתה לגזענות[5] והסתה לאלימות.[6] כך נותר לעבירת לשון הרע על ציבור להגן על שמו הטוב של הציבור, ובעיקר על קבוצות מוחלשות הזקוקות להגנה מיוחדת, וכן לטפל בפרסומים שליליים על קבוצה. בספרם של המלומדים חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, דיני לשון הרע - הדין המצוי והדין הרצוי (2019) נכתב כי "לשון הרע על קבוצה מקהה את הפגיעה, אם בכלל, בשמם הטוב של חברי הקבוצה. השמצת קבוצות מבוססת על סטריאוטיפים ודעות קדומות, וספק אם בכוחו של המשפט הפלילי והמשפט האזרחי לשנות דעות אלה. תפקיד זה צריך להיות מוטל בעיקרו על המערכת החינוכית- ציבורית... הגדרת לשון הרע על קבוצה כעבירה פלילית או כעוולה נזיקית עלולה למנוע דיון חופשי ופתוח בתופעות מסוימות אצל קבוצות בחברה, וכך לפגיעה בחופש הביטוי ובטיפול ראוי בתופעות אלה... זאת ועוד, כאמור פרסומים שליליים על קבוצה הם בדרך כלל הבעת דעה יותר מקביעת עובדות...".

אולם על אף סברת המלומדים דנן כי "אין להגדיר לשון הרע על קבוצה בתור עוולה נזיקית או עבירה פלילית", בעשורים האחרונים חל כרסום במניעה הדיונית- סטטוטורית שקבע החוק לתבוע בגין העוולה האזרחית. זאת ככל הנראה מתוך התפיסה כי כבוד הקבוצה מורכב מכבודם של יחידים וכי ליחידים זכות לתבוע ככל שניתן לייחס את לשון הרע לפרט שנמנה על הקבוצה.

בפרשת "שוקה" נדונה פגיעתו הנטענת של תשדיר פרסומת של חברת איי. די. איי בסוכני הביטוח.[7] בית המשפט קבע שם כי: "...ההבחנה בין "ציבור" לבין "אדם" ניצבת דרישת הזיהוי. דרישת הזיהוי מחייבת לבחון, על פי אמת מידה אובייקטיבית, אם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומייחס את הדברים אליו. אז, ורק אז, צומחת לפרט עילה לפי חוק איסור לשון הרע. יש להבחין לעניין זה בין קבוצה שאינה ניתנת לזיהוי, לבין קבוצה אשר נוכח מספר חבריה או מאפיינה הייחודיים ניתן לזהות את יחידיה. במקרה דנא מדובר "בלשון הרע על הציבור"... וזאת הן לנוכח גודל הקבוצה המדוברת ומאפייניה; הן לאור אופיו של הפרסום; והן בהתחשב באופן בו המסר נתפש על ידי הצופה הסביר". בפרשה נקבע כי "אין לומר כי בעקבות התשדירים, הצופה הסביר יְיחס לסוכן ביטוח מסוים את התכונות המיוחסות לסוכן "שוּקה" בתשדירים (נהנתנות, ארכאיות וכו') ואף אין חשש לכך."

בפרשת בית האבות משען[8] נדונו דברים שאמר במהלך ראיון ברדיו הנתבע, בן לאחת ממשפחות דיירי דיור מוגן בבית האבות משען בבאר שבע שנפטרו במהלך מגיפת הקורונה. הנתבע אמר בין היתר: "אתם רצחתם קשישים, אתם רצחתם שלוש עשרה קשישים אתם... פגעתם בקשישים... אתם הדבקתם אותם". התובעים, חלקם עובדי משען ב"ש טענו כי דבריו אלה הם בבחינת לשון הרע, אולם בית המשפט קבע כי אדם סביר לא יוכל לזהותם מבין אלפי עובדי הרשת.

בפרשת בן נתן נדונה תביעת חיילי צה"ל נגד יוצר הסרט ג'נין ג'נין,[9] כב' השופט דנציגר, קבע, כי ההכרעה בשאלה האם לשון הרע על קבוצה מתייחסת לכלל היחידים הנמנים עליה, תעשה על פי נסיבותיו של כל מקרה ובית המשפט יבחן "על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו. בהעדר זיהוי של הפרט וייחוס הדברים אליו - לא עלולה להיגרם פגיעה בשמו הטוב אף אם הוא עצמו חש שרגשותיו נפגעו... ככל שההתייחסות היא לקבוצה מסוימת יותר, כך תגבר הנטייה של האדם הסביר לקשור בין הדברים שנאמרו ביחס לקבוצה לכל אחד מיחידי הקבוצה".

יצויין כי על אף האיסור על הגשת קובלנה פלילית פרטית, בית משפט השלום בתל אביב בחן האם ניתן להחיל את המבחנים שנקבעו לעוולה האזרחית גם על הקובלנה הפלילית. בעניין אלבוים[10] נטען כי נאשמות הנמנות על חסידות גור, פרסמו לשון הרע על פלג שפרש מחסידות זו, והקים חסידות נפרדת. לטענת הקובל, הואיל וזהות החסידים בפלג הפורש ידועה ברבים והוא נמנה על אותם פורשים, פרסום לשון הרע על הפלג הפורש היא גם בגדר פרסום לשון הרע עליו אישית." בית המשפט קבע כי המבחנים שנקבעו להגשת תביעה אזרחית אינם מתאימים לאפשרות להגיש קובלנה פלילית פרטית "זאת, בשל מאפייני היסוד השונים של המשפט הפלילי ושל המשפט האזרחי, ובשל כך שהחוק מאפשר נקיטת הליך פלילי בגין לשון הרע על ציבור בהתאם לשיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה בעוד אין הוא מאפשר הגשת תביעה אזרחית בשל לשון הרע על ציבור". 

לסיכום, במצב המשפטי כיום, על מנת שתקום עילת תביעה ליחיד בשל לשון הרע שנאמרה על קבוצה נדרש כי אדם סביר היה קושר בין הדברים שנאמרו לבין אותו יחיד – רף שמעטים הצליחו לעבור.[11] אולם, ככל שמדיניות היועץ המשפטי לממשלה היא לא לנקוט בהליכים פליליים בגין פרסום לשון הרע, נדרש לפתח כלים אחרים, דוגמת תביעה ייצוגית ולו לתקופה מוגבלת ומול גורמים מסויימים (דוגמת אנשים עם מס' עוקבים גבוה במיוחד). זאת על מנת "לחנך" את הציבור ולדאוג לעצור את התדרדרות השיח הציבורי ואולי אף לשפרו.

[1] פראפרזה על דברי כב' הנשיא בדימוס, ראובן ריבלין, ב'נאום השבטים' המפורסם שלו משנת 2015.

[2] סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"א – 1965.

[3] ע"א 8345/08 ‏בן נתן ואח' נ' בכרי (פורסם בנבו, 27.7.2011).

[4] ת"א (מחוזי מרכז) 12733-11-16 ניסים מגנאג'י נ' מוחמד בכרי (פורסם בנבו, 11.01.2021) בעניין בר נתן נגד יוצר הסרט ג'נין ג'ניון: "ביום 10.12.2014 פרסם היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מר יהודה וינשטיין, את החלטתו בבקשתם של לוחמים, משפחות שכולות, משפטנים, ואישי ציבור לקיים הליך משפטי ביחס לסרט. במסגרת החלטה זו נקבע כי חרף הקביעות של הערכאות השיפוטיות אשר בפניהן נדונה סוגיית הסרט, הרי לנוכח מדיניות התביעה העקבית ורבת השנים של היועץ המשפטי לממשלה לעניין אי נקיטתם של הליכים פליליים בגין פרסום לשון הרע, לא תפתח חקירה פלילית כנגד הנתבע."

[5] סעיף 144ב. לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

[6][6] סעיף 144ד2. לחוק העונשין.

[7] ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל (פורסם בנבו, 30.04.2017).

[8] ת"א (שלום ת"א) 38726-06-20 מרכז משען בע"מ נ' דוד מנע (פורסם בנבו, 09.01.2023).

[9] ה/ש 3.

[10] ק"פ (שלום ת"א) 44355-02-21 שלמה אלבוים נ' רחל קאהן (פורסם בנבו, 23.02.2022)

[11] ת"א (שלום י-ם) 4329/07 דרור בר לבב נ' אורי יבלונקה (פורסם בנבו, 25.06.2009). בפסק הדין נקבע שכתבה שפורסמה ובה נכתב שהמאחז "מעלה רחבעם" הוקם על אדמות פרטיות,הוקם על אדמות מדינה. קבע כי גודל הקבוצה, 13 מתיישבים, מקים להם עילה לתביעה נזיקית בגין לשון הרע.